שרביט הזהב | ספר פנטזיה לגילאי הנוער

"בחזרה הביתה."
המילים נשמעו לקשת כמו חלום. כל הזמן רק חיכתה לרגע שבו תגיע הביתה, תתקלח, תיכנס למיטה
שלה ותנדוד עם מחשבותיה, והנה, הרגע הזה נראה קרוב מתמיד.
הן שילבו את זרועותיהן זו בזו בזמן שצעדו בדממה מוחלטת ביער האפל, המפחיד, שומעות רק את
קול הפצפוץ שהשמיעו סוליות נעליהן כשדרכו על הקליפות הקטנות שכיסו את אדמת היער, ונדמו
רבות יותר ויותר ככל שהתקדמו בדרכן.
"זה הרבה יותר מפחיד מהדרך הלוך," לחשה דקל, וקשת נאלצה להודות שכן, זה נכון.
זה הרגיש אפילו יותר נכון, כשנזכרה במה שאימה אמרה לה:
'מספרים שהיער הזה הוא מקום מסוכן. חיות רעות מסוכנות אורבות בו.'
אומנם בדרכה אל היער לא ראתה שום חיה, אולם היא חששה שמא חיות היער יוצאות ממחילותיהן
וממאורותיהן רק בלילה.
ועכשיו, ללא ספק, שיא החושך.
"אני מקווה שאין כאן חיות." אמרה דקל, כאילו קראה את מחשבותיה.
"גם אני," רעד עמוק ניכר בקולה של קשת, שרגליה כבר שקעו כל כך עמוק בתוך ערימות הקליפות,
שהתקשתה להוציא אותן. גם קול הפצפוץ נשמע כאילו הכפיל את עצמו וכאילו שהוא מגיע מכל מיני
כיוונים, ולא רק מתחת לרגליים שלהן.
שתי הפיות הסתכלו בו זמנית האחת אל השנייה, ועצרו מלכת.
על אף העובדה שאף אחת מהן לא הזיזה את רגליה, המשיכו הקולות הקטנים להישמע סביבן.
"אני לא אוהבת את זה", אמרה דקל בקול שקט והביטה סביב.
"גם אני לא", הסכימה איתה קשת בלחש. היא הרימה רגל אחת, והורידה אותה לאט למטה.
באיטיות, קרבה את סולית הנעל לעבר ערימה קטנה של קליפות, ושניה לפני שדרכה עליהן, זזו חלק
מהקליפות הצידה.
"את ראית את זה?!" לחשה לדקל בעיניים פקוחות לרווחה.
"ראיתי"… דקל הרימה גם היא את רגלה וקירבה אותה את האדמה המכוסה בקליפות. בטרם
הספיקה לדרוך עליהן, עצרה את תנועת הרגל וקפאה כך, כמו שהיא, זרועה אחוזה בידה של קשת
שנשלחה אליה במהירות וייצבה אותה, ושתיהן מביטות כלא מאמינות בחתיכות הקליפות השרועות
על האדמה, שפקחו, כל אחת, עין בצבע כתום שבמרכזה אישון שחור. רחש קל נשמע כשהקליפות
התקרבו באיטיות אל שתי הפיות.
"שלוש… שתיים… אחת…" לחשה קשת, ואז צעקה, "עכשיו"!
הן לא היו צריכות אפילו לתאם ביניהן את הריצה המהירה ואת המעברים וההתפתלויות בין גזעי
הענפים שביער השוטה.
כששמו לב שהמרווחים בין העצים הולכים וגדלים ושמים זרועי-כוכבים נראו מעליהן, האטו את ריצתן.
מרחוק, כבר יכלו לראות את פנסיי הרחוב שבשכונה., והן פסעו בדממה בשביל המוליך אליה, לאורו
של ירח מלא.
כשראו את הבית של דקל, עצרה לרגע קשת ואמרה," היער השוטה, אה? אז אני חשבתי שקוראים לו
'היער השוטה' בגלל איזה מעשה טיפשי או שוטה שמישהו עשה שם פעם, כי איך בכלל יער יכול
להיות שוטה? אבל עכשיו אני מבינה שקוראים לו 'היער השוטה' כי 'שוטה' זה לא רק טיפש, שוטה זה
גם משוגע! וזה היה, הכול, כל כך משוגע"!
מרוב עייפות, בכלל לא הייתה בטוחה שהצליחה להסביר לדקל את כוונתה.
ליד הבית של דקל עמדו רגע האחת מול השנייה, מתנדנדות מרוב עייפות.
"אז… להתראות," אמרה דקל.
קשת ניסתה להגיד משהו וגילתה שפיה יבש. היא כחכחה בגרונה ואמרה, "להתראות."